הסיפור שמאחורי

קטלות צמח מתוך צורך דחוף להבין חוויה שהייתה מפחידה, משפילה, אבסורדית, וברגעים בלתי צפויים גם מצחיקה מאוד. ההומור הפך למעין מגן: דרך לשמור על פרספקטיבה ועל משהו מעצמי בתוך מערכת שהגדירה אותי כל הזמן מבחוץ.

כשהייתי בכלא, הרבה מהדברים סביבי לא נראו מצחיקים בכלל. הם נראו רגילים. שגרתיים. וזה בדיוק מה שעניין אותי. בגלל חוויות שעברתי קודם, ומפני שכבר הכרתי את המושג ״הבנאליות של הרוע״, למדתי לשים לב ליומיומי: לטפסים, לנהלים, לשיחות הקטנות, לאנשים שמסבירים שהם פשוט עושים את העבודה שלהם. רק כשכתבתי את הרגעים האלה, והסתכלתי עליהם מבחוץ, חלקם הפכו למצחיקים באופן אבסורדי. התחלתי לחשוב על זה כעל ״בנאליות של שעשוע״: מצבים שהפכו לנורמליים מבפנים, אבל האבסורד שלהם נחשף ברגע שיוצאים מהם.

כותרת המשנה, ״יומנו של מהפכן דה־לה־שמאטע״, נולדה מאותו אינסטינקט. היא קודם כול בדיחה על חשבוני. אין לי עניין להציג את עצמי כמהפכן הרואי, אלא כאנטי־גיבור לא סביר, שמוצא את עצמו, כמעט במקרה, מתעמת עם מוסדות חזקים ממנו לאין ערוך.

המתח הזה נמצא בלב קטלות. המחזה שואל מה קורה כשחברה שעוצבה על ידי זיכרון היסטורי, מסורת של ויכוח וחשדנות כלפי כוח שרירותי, מתחילה להפנות את מנגנוני המדינה נגד מחאה מבפנים.

בשילוב של חומר תיעודי וקומדיה אפלה, אני רוצה לחשוף את המנגנון הזה בלי לאבד את האנושיות המוזרה שבתוכו. ההומור לא הופך את החוויה לפחות רצינית. בשבילי, הוא הפך לעוד דרך לראות אותה בבהירות.